החלטה בתיק ב"ש 4917/08

1.         בפני ערר שהגישה המאשימה (להלן - העוררת) על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט סגן נשיא, שמעון פיינברג) בתיק מ- 13536/08 מיום
23.7.08, בה דחה בית המשפט את בקשת העוררת להאריך את מעצרו של אשר וקנין (להלן - המשיב) לתקופה של 10 ימי מעצר נוספים לצרכי חקירה.

2.         על-פי הערר, ביום 23.7.08 נעצר המשיב בחשד לחטיפה, סחיטה באיומים, שבל"ר וחבלה במזיד ברכב. בית-משפט השלום דחה את בקשת העוררת להארכת המעצר והורה על שחרורו של המשיב בתנאים של מעצר בית מלא, איסור יצירת קשר עם המעורבים בבקשה, במישרין או בעקיפין, התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסכום של 10,000 ש"ח כל אחת. לבקשת העוררת, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע החלטתו עד ליום 24.7.08 בשעה 10:00.

3.         העוררת טוענת, כי טעה בית משפט השלום בקובעו כי התשתית הראייתית אינה חזקה במיוחד, מאחר שהעבירה בוצעה לפני כחודשיים. לטענתה, קיימת במקרה זה מסוכנות מצד המשיב, וכן קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה. לטענתה, אם המשיב ישוחרר, הוא וחבריו - שותפיו לפשע - יוכלו לשבש את החקירה, וקיים חשש ממשי שיעשו כן. העוררת מוסיפה וטוענת כי אמנם מדובר בחשודים אשר זמן ממושך לאחר האירוע היו משוחררים, אולם באותה עת לא ידעו מהן הראיות שיש נגדם ויכולתם לשבש את החקירה הייתה יחסית מוגבלת. העוררת מוסיפה וטוענת כי מדובר במקרה חמור במיוחד, המשיב הוא חלק מחבורה המהלכת אימים על תושבי השכונה, כאשר הקרבנות והעדים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה. לטענתה, בנסיבות אלה יהיה זה בלתי אפשר לנהל את החקירה, כאשר המשיב וחבריו משוחררים.

4.         ב"כ המשיב טוען כי החלטת בית-משפט השלום נכונה וראויה. ב"כ המשיב פירט בפני בית המשפט את מלוא ההשתלשלות העובדתית הנוגעת למעצרו הקודם של המשיב ולהחלטות הנוספות של בית המשפט שניתנו בעניינו. לטענתו, היה על המשטרה לחקור את המשיב על אירוע החטיפה במהלך התקופה בה היה עצור, ולא הייתה כל הצדקה לנסות להאריך בצורה מלאכותית את מעצרו, ובמיוחד לא לעצור אותו פעם נוספת לאחר שהמשטרה סיימה את פעולות החקירה בנוגע לאירוע הקודם (תקיפה חבלנית שיוחסה לו).

5.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטות בית המשפט ובמסמכים שהוצגו, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

6.         בית-משפט השלום הורה על עיכוב ביצוע החלטתו עד ליום 24.7.08 בשעה 10:00. הערר הוגש לבית המשפט רק ביום 24.7.08 (בפקסימיליה) בשעה 09:25. בהעדר בא-כוח העוררת, נאלצתי לקבוע את הדיון בערר לשעה 10:15. גם בשעה זו לא התייצב נציג מטעם העוררת וכתוצאה מכך המשיב נשאר במעצר ללא החלטה של בית המשפט, ולכן הוריתי על שחרורו.

7.         במהלך הדיון בפניי התבררו השתלשלות העניינים ותמונת המצב לאשורו: לראשונה נעצר המשיב ביום 15.7.08 בחשד לביצוע עבירה של חבלה חמורה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית, שעל-פי החשד בוצעה ביום 8.7.08. הבקשה נדונה בבית-משפט השלום (בפני כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן), ומעצרו של המשיב הוארך בשלושה ימים. בתום התקופה הגישה העוררת בקשה להארכת מעצר נוספת של המשיב ומעצרו הוארך על-ידי כב' השופטת פרידמן-פלדמן בחמישה ימים נוספים. ביום 21.7.08 הגישה העוררת בקשה להארכת מעצר נוספת של המשיב בחשד לביצוע עבירה אחרת מיוני 2008, של חטיפה באיומים. באותה בקשה ציינה העוררת כי בגין האירוע הראשון (תקיפה הגורמת חבלה ממשית) החקירה הסתיימה ואין צורך בהארכת מעצרו של המשיב בקשר לאותו ארוע. בית המשפט (כב' סגן הנשיא, השופט יצחק שמעוני) הורה על שחרורו של המשיב בתנאים של מעצר בית מלא, איסור על יצירת קשר עם המעורבים, ערבות עצמית וערבות צד ג'. בית המשפט קבע כי מעצרו של המשיב לקה בפגם מאחר ועל-פי סעיף 23 ו-24 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, על שוטר המבקש לעצור אדם להודיע לו על דבר מעצרו וכן על החשד המיוחס לו בגין אותן עבירות. בית המשפט קבע, כי במקרה זה לא נאמר למשיב כי הוא עצור על העבירות שיוחסו לו ומכאן שהבקשה למעצר "לוקה בחסר, וזאת בלשון המעטה" (עמ' 7 להחלטה). לבקשת העוררת, החליט בית המשפט לעכב את ביצוע החלטתו עד השעה 17:00.

8.         העוררת החליטה שלא להגיש ערר על ההחלטה והמשיב שוחרר ממעצר. במקום זאת החליטה לעצור את המשיב פעם נוספת ביום 23.7.08 ולהביאו מיידית לבית-משפט השלום במטרה להאריך את מעצרו לתקופה של עשרה ימים. בית המשפט (כב' השופט, סגן נשיא, שמעון פיינברג) דחה את בקשת העוררת ושיחרר את המשיב למעצר בית באותם תנאים שנקבעו בהחלטת כב' השופט שמעוני מיום 21.7.08. בית משפט השלום קבע כי למשיב ולמעורבים האחרים, שהיו משוחררים וידעו על חקירת המשטרה, היתה הזדמנות לשבש את החקירה אך הם לא עשו כן. עוד קבע בית המשפט כי, נוכח הזמן שחלף מאז האירוע, התשתית הראייתית לחשדות המיוחסים למשיב, אינה חזקה במיוחד וכי חלוף הזמן מפיג במידה רבה גם את עילת המסוכנות שייחסה העוררת למשיב.

9.         כפי שנאמר לעיל החלטתי לדחות את הערר. מהחומר שהוצג בפני במהלך הדיון עולה בבירור כי בידי המשטרה היה בסיס ראיתי של ממש לביסוס החשד נגד המשיב גם בנושא החטיפה עוד במהלך מעצרו הקודם של המשיב יחד עם שותפיו בגין החשד לביצוע תקיפה הגורמת חבלה (מזכר מיום 9.7.08, במ/5). גם אם היו קשיים בגביית עדות מסודרת מצד המתלונן שככל המסתבר הביע חשש מהמשיב וחבריו, לא היתה כל מניעה לחקור את המשיב ושותפיו גם בפרשה זו באותו זמן כאשר הוא היה עצור בידי המשטרה לצורך חקירה בחשד לביצוע עבירות נוספות. רק משעה שתמה תקופת המעצר הקודמת מצאה לנכון העוררת לבקש את מעצרו של המשיב בגין התלונה הנ"ל. העוררת מבקשת להסתמך לענין על מזכר נוסף מיום 21.7.08 של אותו מתלונן כבסיס לבקשה להארכת מעצרו של המשיב (במ/1). עיינתי במזכר האמור ועל אף שהוא יותר מפורט מהמזכר הקודם, אין בו באופן מהותי יותר מידע חקירתי מאשר במזכר הראשון. למעשה בשני המועדים בהם תושאל המתלונן הוא מסר לחוקרים את אותו מידע וסירב למסור עדות מסודרת. לפיכך אין במזכר מיום 21.7.08 ענין מהותי חדש ביחס למזכר הקודם ואין בו בפני עמו משקל מספיק המצדיק לעצור שוב את המשיב כשהיתה למשטרה הזדמנות מלאה לחקור את המשיב ואחרים גם בפרשה זו עוד כשהיה נתון במעצר. לא למותר לציין כי מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט השלום נאמר על ידי נציג העוררת כי מדובר ב"אירועים שזורים אחד בשני" וכי עוד בהארכת המעצר השניה ביקשה המשטרה את מעצרו של המשיב גם כדי לחקור את החשד בנוגע לאירוע החטיפה (ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 24.7.08).

10.       המציאות היום היא שהמשיב משוחרר ממעצר. בית משפט השלום (החלטה מיום 23.7.08) הורה על שחרורו למעצר בית ותנאים נוספים ובנסיבות הענין החלטה זו נראית בעיני מאוזנת ומכל מקום אינה מצדיקה התערבות בשיקול דעתו של בית משפט השלום.

למרות האמור לעיל מצאתי לנכון להחמיר בתנאי הערבות שהוטלו על המשיב ולחייב אותו בהפקדת ערובה בקופת בית המשפט בסכום של 7,500 ש"ח להבטחת קיום תנאי שחרורו וכתנאי לשחרורו למעצר בית. כל שאר התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט יעמדו בעינם. הסכום יופקד על ידי המשיב עד ליום 28.7.08.

ניתנה היום, כ"ב בתמוז תשס"ח (25 ביולי 2008) בנוכחות ב"כ העוררת, ב"כ המשיב והמשיב.